קטלוג

מהפתיתים לשניצל

שמונה עשורים של ארוחות משפחתיות

אם נדפדף 100 שנים אחורה בהיסטוריה, נגלה עולם קולינרי דל ולא מרשים,  שלא ממש היה ראוי להכנס לדפי ההיסטוריה. באותם דפים נמצא תיעודים על צורת הלבוש במאה הקודמת, על חיי המשפחה, על העבודה בשדה, ואפילו על דרכי החיזור, אבל אם ממש נתעניין מה היה על השולחן בערב כשהאבא היה חוזר מקצירת התירס בשדה… כנראה שנאלץ להמשיך לתהות (רמז: רוב הסיכויים שמדובר בתירס!).

 

וגם אם נטייל במכונת זמן אחורה, כנראה שלא נמצא משהו מרשים מדי. בהעדר טכנולוגיה ומזון מעובד, על שולחנה של משפחה שחיה בישראל (אפילו עוד לפני שישראל הייתה ממש ישראל), נמצא תוצרת חקלאית דלה, שהוכנה בפשטות ובמהירות, בהתאם לאיך שנהגו להכין תוצרת דומה במדינות המקור של מי שהכין אותה, ואוכל היה אמצעי להשביע רעב ותו לא. לא חוויה, לא בילוי, לא הנאה, וגם לא משהו שלגיטימי להוציא עליו סכומים גדולים.

 

אבל אז, בשנות הארבעים, קמה מדינת ישראל ונדמה שהעצמאות הזו, האיחוד הזה של כל התרבויות והמוצאים השונים מהם הגיעו יהודים אל הארץ, גרם לנו לרצות ליצור שפה, תרבות וכן, גם מטבח ישראלי מובהק, שייחד אותנו מכל העמים, ויהיה שייך רק לישראל. אז בואו איתנו לסיור בין השנים, של שמונים שנה של ארוחות משפחתיות ישראליות!

שנות הארבעים –  מאירופה הקרה אל ישראל השמשית

בשנות הארבעים רוב יהודי הארץ היו עולים חדשים שלא היו מורגלים בשימוש בתוצרת המקומית החקלאית של ארצנו שטופת השמש. הבישול באותה התקופה נשען על חלב, ביצים, ירקות ופירות שגדלו בארץ, והעוסקים במלאכת הבישול נאלצו להתרגל לחצילים ועגבניות, וגם לאכילת ירקות חיים – הרגל שלא היה נפוץ בחלק מארצות המוצא. בנוסף, התנועה הקיבוצית התחזקה וחדרי האוכל הקיבוציים הפכו למוסד, המדובר עד היום.

חדר אוכל ראשון בקונטרה - ארכיון מרום גולן, מתוך אתר פיקיויקי

שנות החמישים – אורז בן גוריון בתקופת הצנע

כאשר נכנסה ישראל לתקופת הצנע, בשל המדיניות הכלכלית החדשה שהונהגה לאחר הקמתה, נאלצו הישראלים לחיות על מעט מאד. 17 גרם אורז ליום לאדם, ו-600 גרם בצל. לך תבנה מדינה! (שלא נדבר על 75 גרם של בשר לחודש. תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם טורפים סטייק של 300 גרם בארוחה אחת). על מנת להתמודד עם ההקצבה, קמו לא מעט אלטרנטיבות שנועדו לסייע בחסכון במזון. אחת האלטרנטיבות היא אורז בן גוריון, שאנחנו פשוט מכירים היום בתור "פתיתים". על מנת לחסוך באורז ובקוסקוס, שהיו מרכיב חשוב בתזונה אז, במיוחד אצל יוצאי המזרח, ביקש דוד בן גוריון מחברת "אוסם" לייצר תחליף מבוסס חיטה, מוכן לבישול, וכך נולדו הפתיתים המפורסמים, שמככבים עד היום בכמעט כל בית בישראל. לצדם יכולנו למצוא ביצים, גבינה, מרגרינה, ומרקים שהוכנו מכל שארית שניתן היה למצוא.

תור למזון בתקופת הצנע - לשכת העיתונות הממשלתית והצלם הנס פין, מתוך אתר פיקיויקי

שנות השישים – מי מקרר את האוכל שלי?

בסוף שנות השישים נכנסו המקררים הביתיים לשימוש, אך עד אז, כל אוכל שמצריך קירור היה נשמר בתיבות קרח גדולות. מדי יום היו בני הבית מנקים את המים שנזלו מתיבת הקרח ומחליפים את הקוביה לאחר שנמסה. האוכל היה טרי ויומיומי. מכיוון שלא היה איך לשמור אותו, הייתה פוסעת אם המשפחה אל החנווני, שם רכשה את הכל במשקל (סוכר, אטריות, קמח), וכמות הרכישה הייתה קטנה, כי כמובן שאת הכל היה צריך לסחוב בידיים חזרה הביתה. לחם עם גבינה, יוגורט או מרמלדה היה פופולרי, לצד תבשילים ממטבח מוצאם של בני הבית, דייסת קוואקר לארוחת הבוקר, ולחטיף בין הארוחות – פופקורן שמכינים לבד בסיר. לקראת סוף העשור, ההליכה למסעדות או בתי קפה כבר אינה נחשבת למותרות של האליטה, או תופעה של אירועים חגיגיים בלבד, ויותר משפחות יוצאות לאכול מחוץ לבית את ארוחת הערב שלהן.

ארגז קרח - צריף ראשונים הוד השרון, מתוך אתר פיקיויקי

שנות השבעים – מנגבים בסיבוב או בדוך?

שנות השבעים היו עידן של אהבה חופשית, מוזיקה ועוד דברים שהשתיקה יפה להם, אבל בתחום האוכל נכנס טרנד שהגיע כדי להשאר – השיפודיות. מסעדות מזרחיות, כפי שקראו להן אז, פתחו שעריהן והציעו אירוח כיד המלך – פיתות, חומוס, סלטים, מגוון שיפודים על המנגל, סיגרים וקובה מטוגן – בקיצור, שפע. הטרנד נכנס גם אל הבתים, כאשר כל ארוחת שישי הפכה לסעודה של שפע, והחומוס הפך להיות אורח קבע בכל מקרר, אצל כל העדות.

שנות השמונים – המיקרוגל שמחליף את אמא  

אם בקונדיטוריות ובבתי הקפה היינו רואים סברינות מתפקעות מעסיס רום, קצפת ודובדבן אדמדם במרכזן, הרי שבבתים ראינו ארוחות מהירות ופשוטות יותר. המשק במיתון, האינפלציה משתוללת, יותר ויותר עקרות בית יצאו לעבוד, והארוחה החמה שאמא הייתה מכינה וממתינה לכם על השולחן, התחלפה בסיר מאתמול שמחכה במקרר ואותו תצטרכו לחמם לבד. המיקרוגל הפציע בכמה בתים והפך את פעולת החימום לקלה יותר, ומוצרי החלב שהיו עד אותה עת נפוצים, איבדו את הסובסידיה שלהם, מה שגרם להכפלה (ואף יותר) במחיר של כל מוצר, ובהתאם לכך, לפחות ופחות רכישות בבתים.

שנות התשעים – פלישתו של האגרול

שנות התשעים העליזות (לפחות אחרי מלחמת המפרץ) מאופיינות בפלישתו של אוכל מרחבי העולם, שתמיד היה קיים בישראל, אבל לא ממש השתרש. המסעדות הסיניות צצו בישראל כפטריות אחרי הגשם ומשפחות רבות היו מעבירות ערב במסעדה סינית קרובה עם אגרול ועוגיית מזל לקינוח. גם הפיצריות החלו לצמוח, ואם עד אז בכל עיר הייתה פיצריה אחת מוכרת, הרי שכניסתן של רשתות הפיצות הגדולות (כגון פיצה האט) בתחילת שנות ה-90', הפכה את הפיצה לארוחת ערב מאד לגיטימית בלא מעט בתים. אך גם אל מול הפלישה הגלובלית של המאכלים העולמיים, ימי שישי בישראל תמיד אופיינו באווירה המשפחתית של שולחן השבת החגיגי.

באדיבות משפחת שובל

שנות ה-2000 – ברוכים הבאים לעידן המהיר

את תחילתו של עידן המזון המהיר הרגשנו כבר בסוף שנות ה-90', אבל אין ספק שהוא היה הבשורה של המילניום החדש. המבורגרים, נקניקיות, שווארמה, ארוחות מוכנות וקפואות לחימום מהיר, מנה חמה אליה רק מוסיפים מים, חטיפים במקום אוכל אמיתי, והעדר מודעות לערכים תזונתיים. בשנות ה-2000 אנחנו רוצים את האוכל שלנו חם, טעים ומיידי.

העשור הנוכחי – אם זה לא צולם, זה לא קיים

העשור שאנו חיים בו כיום הוא ללא ספק העשור המתועד ביותר מבחינה קולינרית. כך, אם אכלת משהו טעים ולא צילמת אותו, כנראה שלא אכלת. האסתטיקה של האוכל, לצד מילים כמו "צלחות" ו-"פרזנטציה" תפסו מקום מרכזי, גם בשולחן המשפחה הביתי, והמשפט המוכר של "העין אוכלת קודם" הפך להרבה יותר רלוונטי. החשיפה לעושר הקולינרי ברשתות החברתיות גרמה ליותר ויותר מרכיבים שנחשבו עד היום כ-"מרכיבי מסעדה", להכנס למטבח הביתי, והתפתחות הרשתות החברתיות לצד קבוצות פייסבוק כמו "אמהות מבשלות ביחד", ותוכניות לבשלן החובב כמו "מאסטר שף" גרמה לבשלנים הביתיים לקחת את ארוחת הערב הביתית לרמה הבאה. בנוסף, המודעות לתזונה, קלוריות וערכים תזונתיים הפכה משמעותית יותר מבשנים עברו, ובדיוק כמו שצצו טרנדים של אוכל בעשור האחרון, צצו גם טרנדים של דיאטות ושינוי אורח חיים.

ואיך יראה העשור הבא? לנו נשאר רק לחכות בסבלנות, ובתאבון…

המלצות נוספות שעשויות לעניין אותך